©2019 גדי כפיר

אפיקומן

הצללים החלו להתארך ב 21.3.35, יום השוויון. האביב היה בפתח, חג הפסח התקרב. פני אנשי העיירה החלו להסיר את החורף הכבד שהוטבע בהם ולהמיס לתוכם ניצני אביב. השלג החל להפשיר מעל הגבעות המקיפות את העיירה אוזיראן, מקום הולדתה, ילדותה ונעוריה של אמי אסתר, לבית מוסמן. אבני הכביש המוליך אל אוזיראן מעיירת המחוז רובנה, החלו לבצבץ בין מלבני השלג שכיסו אותן כל החורף. הייתה זו עיירה קטנה בווהלין, שמאות כמוה היו פרושות במרחב הזה. 40-50 אחוז מתושביהן היו יהודים והשאר גויים. היהודים עסקו מעט בחקלאות ויותר כבעלי מלאכה קטנים: סנדלרים, חייטים, נפחים, נגרים ועוד. מובן שבכל עיירה כזו היו מקצועות יהודיים:  קצב כשר, מוהל, שדכן, מורה בחיידר.

סבא שלמה חיים, אביה של אמי, התפרנס מקניית פירות ומכירתם בשווקים ובחנויות מרכזיות.

בהיותו כבן 24, בשנת 1905 שירת סבי בצי הרוסי, כמלח על ספינה ובמסגרת זו הגיע לירושלים. עבורו מסע כזה היה בבחינת התגשמות חלום הדורות, לבקר בעיר הקודש. בתוך חפציו האישיים הייתה עמו שקית עשויה כותנה ארוגה בצפיפות, מאלו ששימשו אז לאריזת סוכר. הוא מילא אותה באדמת ירושלים והביאה אתו כשחזר לביתו באוזיראן. הכול נעשה בסודיות ואיש לא ידע על כך. רק להוריו הציג, בחרדת קודש, את השקית המלאה באדמת ירושלים.

הוא אסף ענפים מעץ הערמון שנטע בחצר הבית ביום בו נולדה אמי אסתר, אותה כינה "קוטיה שלי". מענפי הערמון הכין תיבה שכל דפנותיה לוטשו והוספגו בשמן פשתן להגנתם מכל ריקבון ועש וחרט עליה "אדמת ירושלים". את התיבה הצפין מעין רואה, בבוידם המשפחתי.

באמצע אפריל הודיעה אסתרקה שקיבלה תאריך עלייה לארץ ב 4.5.35. כל בני בית מוסמן רגשו ושמחו, אך בלב פנימה הייתה אוירה של מתח וצפייה. איך תסתדר, במה תפרנס עצמה, מי יהיו חבריה? בהכשרה שבה הוכנה לעלייה הייתה מוכרת כאישה יפה מאד, דקת גוף, נקיה ומסודרת, חברה טובה בקיבוץ לכל חבריה ופעילה בנושאים חברתיים פנימיים. הייתה לה אוזן קשבת לצרותיהם של אחרים, וכאלו לא חסרו.  הוריה החליטו כי את הסדר המתקרב יערכו בחברת כל בני משפחתם שכללה כ 20 איש, מהם ארבעה נכדים. סבתא הייתה אחראית על הכנת כל המאכלים המיוחדים הממולאים בבשר טחון, בכבד קצוץ, בירקות, ובתפוחי אדמה עם בצלים, פשטידות, רגל קרושה ושאר מטעמי חג. אבא רכז את השולחנות והכיסאות. במהלך ההכנות פרש סבא הצידה והכין בסוד את המתנות למוצאי האפיקומן - ארבעת נכדיו.

הוא הושיב בראש השולחן את הוריו וצייד את כולם בהגדה בעברית, עם ציורים עליזים מארץ ישראל של קיבוץ ומושב של עיר ועיירה. ההגדה שהייתה רצופה בשירים מארץ ישראל, הודפסה בירושלים ונקנתה בשנת 1920בוורשה, בחנותו של לוין אפשטיין. לפני תחילת הסדר חבש סבא כיפה ומעליה הניח את האפיקומן שבצע ממצה מיוחדת וסגר עליו בכובע רחב שולים. במהלך הסדר עקבו אחריו הילדים לראות היכן החביא את האפיקומן, אך לא מצאו. הם הסתובבו סביבו ולא ראו כל דבר חריג. בשלב מסוים אמר חיליק צעיר הנכדים "אוי, סבא חובש כובע", זה לא היה מנהגו, כי תמיד חבש כיפה בלבד. הם הקיפוהו, אחזו יד ביד והחלו להסתובב מסביבו בקריאות כי יסיר את הכובע. כשהוריד את הכובע, התגלה האפיקומן. כולם צחקו ושמחו. סבא הציג בפניהם את התיבה השמורה ושלף מתוכה ארבע שקיות זהות בגודלן, רקומות ומקושטות. הוא נתן לכל ילד שקית והסביר: "השנה לא תקבלו כסף, אלא מתנה יקרה מכל כסף".

שקט השתרר וסבא המשיך "בשקיות שמתי לכם אדמה שהבאתי מירושלים, שהיא בחזקת חלום לכולנו. ברוסיה ישנן אדמות רבות, עשירות יותר ביכולתן להצמיח גידולים. אך זו אדמה שעליה הילכו נביאינו ואבותינו, זו האדמה שהיא שלנו. כולנו רוצים שוב לחיות שם כמצוות האל. אסתרקה נוסעת להיות הראשונה ממשפחתנו שתחייה שם. אני מקווה שכולנו נגיע לשם אחריה."

הילדים קפצו משמחה ודברו בקול רם, גם המבוגרים התחבקו והתרגשו לרעיונו של סבא. אסתרקה לא יכלה להוציא מילה מפיה והדמעות זרמו והרטיבו את חולצתה הלבנה והמגוהצת. הילדים פתחו את השקיות, חפנו את האדמה, הריחו אותה והעבירו את האדמה מיד ליד. סבא הוסיף: "כפי שהאפיקומן עשוי ממצה שנאפתה ממים ומקמח, שהם בסיס מזוננו, כך גם האדמה. היא כל כך בסיסית לאדם שאין חיים ללא אדמה, על אחת כמה וכמה אדמת ארץ ישראל לבני ישראל." הסדר הסתיים בשירת חד גדיא ואחר כך קמו כולם לשירת התקווה.

לאחר מספר ימים נסעה אסתרקה לנמל ומשם עלתה לארץ.

אחרי הסדר כבר לא זכתה לראות שוב איש מבני משפחתה רק אחיה הצעיר יעקב מוסמן, שרד והגיע לארץ.